ביקורת של העיתונאי רן בן נון על הספר


מבקר הספרים והעיתונאי רן בן נון כתב על הספר באתר YNET לאחר שהספר יצא במהדורתו השניה והמחודשת.
האמת, שהופתעתי לטובה.


זו הביקורת כפי שנכתבה באתר YNET
 
מהמורות בדרך
רן בן-נוןפורסם:  04.03.09 , 08:30 החילונים לא צריכים לעשות סטריאוטיפיזציה של הציבור הדתי לאומי - מתברר שהם עושים זאת יפה מאוד בעצמם ולעצמם. "הדרך לחופה רצופה כוונות טובות", הספר של אהוד מקסימוב מ-2000, יוצא כעת במהדורה חדשה, מורחבת ועתירת תוספות, והוא מכיל את כל מה שהייתם מצפים למצוא בקובץ סיפורים מעולם הדייטים של חובשי הכיפות הסרוגות: גזענות קלילה ("אתה נראה כמו פועל מהשטחים"), מורעלות צה"לית נחושה (גלצ"ח - ראשי תיבות של גילוח-צחצוח) וחנוניות עמוקה שכולה שליחות וערכים.

מצד שני, הקובץ מכיל גם ניצוצות של הומור מוצלח למדי. למשל, השימוש באפטר-שייב בדייט הוא הימור מסוכן - יש בחורות, במיוחד מתנחלות, שלא סובלות את הניחוח ברמה האידאולוגית, ובפגישה מומלץ לדבר על חינוך מיוחד, כי היא בטח לומדת או את זה או עבודה סוציאלית, שזה כמעט אותו הדבר.

יש כאן לא מעט קלישאות איומות מעולם הפגישות העיוורות, ומרבית הבדיחות שייכות לסוג הצברי המחוספס ולא עוברות את גובה הדשא, אבל מתחת לפני השטח מסתתרת מצוקה אמיתית. החבר'ה-לייצים האלה צריכים לצאת לפעמים לעשרות דייטים מפוהקים, תחת לחץ כבד מנשוא של בני משפחותיהם וחבריהם. לאנשים צעירים בתחילת שנות ה-20 שלהם, זו התמודדות לא פשוטה.

האקספוזיציה טובה, ההמשך פחות

העולם הרומנטי של הצעירים הדתיים-לאומיים הוא שפה שלמה בפני עצמה, מערכת מורכבת של קודים חברתיים וסימנים מוסכמים, שצריך לשלוט בה. מקסימוב עושה מאוד בחוכמה כשהוא פותח את הקובץ בסיפור ("אחים,) שבו אח בכור מסביר לאחיו הצעיר את כל כללי המשחק - אקספוזיציה ראויה, וגם טיזר מוצלח להמשך הדרך.

אלא שההמשך הזה אינו מסעיר במיוחד. ככותב הוא פיליטוניסט חביב (בעל טור ב'מקור ראשון'), אבל ממש לא סופר. הסיפורים שלו יכולים לעבוד יפה ברמת הטור בן 200 המילים, שנחמד לקרוא על כוס קפה, אבל בהחלט אין כאן איזה טקסט שלוקחים הביתה ושוקעים בתוכו. סיפורי הדרך לחופה אינם מצליחים לעבור את משקל הנוצה.

הסיפורים צוללים להמולה של פרטי פרטים - מתי לאסוף בחורה מהבית ומתי להיפגש בחוץ? מתי להחזיר אותה הביתה ומתי ללוות עד לתחנת האוטובוס? מי משלם במסעדה (סליחה, בית-קפה)? על מה מדברים? "הדרך לחופה" הוא כמעט מסמך אנתרופולוגי, חקירה חודרת ומסקרנת בהחלט לתוך מנהגי הזיווג של הסרוגים.

רוב הפאנצ'ים צולעים וחיגרים, מאולצים וכפויים על הטקסטים כמו מחוך בשמלת חתונה, אבל מקסימוב לא יכול בלעדיהם. הוא נאמן באדיקות מסורתית לאיזו שבלונה סיפורית עתיקה של קטע דרמטי-קומי - הצגת הדמויות, הסתבכות משעשעת ופתרון "מפתיע" - וכך רוב הסיפורים נראים שגרתיים, מכאניים וצפויים. הם מעניינים רק ברמה הרכילותית, לעולם לא מהזווית האמנותית או חלילה הספרותית.

בואי גלית, בוא גלי לי

אבל אז מגיעה התוספת למהדורה החדשה - יומנה של גלית, האלטר-אגו הנשי של מקסימוב. היא בת כ-30 ומאחוריה יותר מ-100 דייטים
לאורך כעשור שלם, מה שמעיד על ממד בלתי נתפס של ייאוש עמוק וכבד, אבל היא כובשת לגמרי. גם כשהיא לא סובלת מישהו כבר ממבט ראשון, היא עדיין תעשה הכל כדי למצוא חן בעיניו, כי זה כתוב אצלה בקוד הגנטי, וסוף-סוף מקסימוב נותן לנו להבין דברים מבין השורות כקוראים אינטליגנטים, במקום להאכיל אותנו שורות מחץ צולעות בכפית.

דמותה של גלית מוציאה ממנו את כתיבתו הטובה ביותר - רגישויות, ניואנסים, אבחנה אנושית דקה ואפילו הפתעה פה ושם. עדיין אין כאן ספרות גדולה, אבל סיפורה של גלית הוא בהחלט נובלה רומנטית יפה ומעניינת. אולי הספר הבא של מקסימוב צריך להיות כולו שלה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה