זריזים מקדימים
אחרי שלושים קיצים וכמעט מאה דייטים, זה
כבר מתחיל להדאיג, אבל בעיקר לשעמם. כמה פעמים אפשר לחזור על אותם פרטים ולהישאר
ערנית? מה עוד שמולך בדרך כלל יושב איזה שלוך, שגם לא יודע מה הוא עושה בדייט הזה,
ובעצם היה מעדיף להעביר ערב מענג יותר, גדוש הורמוני כדורגל גבריים, עם כמה חברים
מול מסך הטלוויזיה, או מול איזה דף גמרא בישיבה.
מאה דייטים, כולם מקוטלגים וממוספרים, בתשע
שנים. הספק לא רע: יותר מעשרה לשנה. הרוב זרקו אותי, עד כמה שאני זוכרת, אם כי זה
רק בגלל שהם היו זריזים יותר.
עם הבחור הראשון יצאתי כשהייתי בת 21
בערך. בכלל לא היה בראש שלי להיפגש, אבל החברה הכי טובה שלי, טלי, בדיוק התחתנה, וכמה
חברות אחרות התארסו או היו בדרך לשם, ולכן כשידידה של אמא שלי הציעה לי את הבחור -
הסכמתי. היא הכירה את שתי המשפחות, שלי ושלו, וידעה שאני מחפשת מרכזניק - אז היא
אמרה, 'מה אכפת לכם, תנסו'.
קבענו להיפגש במחלף אלוף שדה. אני אבוא
מרמת גן ברכב של אבא שלי והוא יגיע מהישיבה שלו בירושלים. במחשבה לאחור, זה נראה
לי די תמוה - פעם ראשונה שאני יוצאת לדייט ואני זו שבאה לאסוף את הבחור? מה, השתגעתי?
לא ידעתי איך להתכונן לפגישה: מה ללבוש,
מה לנעול, האם להתאפר. גם כל העצות של החברות שלי לא עזרו. כל אחת אמרה משהו אחר, והפוך
ממה שאמרה הקודמת. בסוף החלטתי ללכת בטי-שירט לבנה ובחצאית כחולה. סטנדרט. בלי
איפור. בכל זאת, מרכזניק.
במהלך הנסיעה לפגישה חשבתי הרבה: מה
יהיה אם זה יהיה זה? האם אני אמצא את האביר שלי כבר בדייט הראשון כפי שקרה לתמר? האם
זו תהיה אהבה ממבט ראשון?
על כל מקרה שלא יהיה, התחלתי לכסוס
ציפורניים. הפגישה הזו הרי יכולה לחרוץ גורלות - שלי ושל השדכנית. חסר לה שהבחור
יהיה על הפנים.
איך שנכנסתי למחלף וראיתי את הבחור שעמד
שם, מיד האצתי. עברתי אותו, בתקווה ובתחינה לאל שזה לא הוא. תפילתי לא נענתה. המשך
המחלף היה שומם מאדם. זה הוא. עצרתי וצפרתי פעמיים במהירות. הוא קלט. התקרב בצעדים
גמלוניים ופתח בהיסוס את הדלת.
"גלית?"
"כן", השבתי והסטתי מיד את
העיניים להגה. אמרו לי שהבחור בן 24, אבל משום מה, כבר התנוססה לו קרחת בוהקת
בקדמת הראש. חוץ מזה, הוא לבש חולצת משבצות, שהייתה כמובן מחוץ למכנסיים, ביחד עם
אוסף ציציות שהגיעו עד הברכיים פחות או יותר, ונעל סנדלים עם גרבי ספורט לבנים!
"לאיפה נוסעים?" שאלתי.
"שכחת לשאול איך קוראים לי", הוא
אמר.
"אתה לא יונתן?"
"אני כן יהו-נתן", הוא הדגיש,
"אבל שמעתי כבר על כל מיני סיפורים של החלפות, אז רציתי שנהיה בטוחים".
"או-קיי, עכשיו כשאנחנו בטוחים, לאן
נוסעים?" שאלתי.
"לא יודע. את מכירה את האזור, לא?"
"כן, אבל גם אתה מהסביבה במקור. בני
ברק, נכון?"
"כן", הוא השיב נבוך, "אבל
אני לא כל כך מבלה וכאלה, אז אין לי ידע בנושא. תיסעי לאיפה שבא לך".
"בסדר", עיקמתי אף ושחררתי
ארמברקס. באמת שלא ידעתי לאן כדאי לנסוע, אבל חשבתי שתוך כדי נסיעה יעלה לי כבר
משהו בראש. "האמת היא", אמרתי לו, "שאין לי מושג לאיפה לנסוע. זה
הדייט הראשון שלי".
"מה?" הוא נראה מופתע.
"מה, מה?"
"מה הראשון שלך?"
"הפגישה הראשונה שלי עם בחור".
"באמת? ממש לא רואים".
פרצתי בצחוק.
יהונתן הביט בי ולא ידע מה לעשות עם
עצמו. כנראה נעלב. "מה מצחיק?" שאל.
"מצחיק שאמרת שלא רואים", החזרתי.
"איך בדיוק אפשר לראות שזה הדייט הראשון שלי?"
יהונתן זז נבוך על המושב. הוא הבין
כנראה שפלט שטויות, אבל החליט בכל זאת להסביר את עצמו: "אפשר לראות", פתח
מהוסס, "למשל, לפי צורת הדיבור, התנועות והביטחון העצמי. וגם אם השיחה קולחת
או מגמגמת".
הנהנתי בראשי. "הבנתי", אמרתי,
אבל לא ממש קלטתי מה מכל זה שידרתי אני. "נראה לי שניסע לפארק הלאומי", פסקתי
כעבור רגע.
"אין בעיה", הוא השיב, אבל
כשהגענו למקום, גילינו שיש בעיה, ועוד איך.
הפארק הלאומי, כידוע, הוא מקום שבו אפשר
למצוא הכי הרבה דייטים בזמן נתון. אני אומרת "כידוע", אבל אז, העובדה
המצערת הזאת לא ממש הייתה ידועה לי. זוגות נבוכים רבים שוטטו שם הלוך ושוב, מכלים
את זמנם באפס מעשה, מחפשים ישועה. ביניהם היו הפעם גם זוג אחר: האברמוביצ'ים, שיצאו
לשרוף קלוריות על השביל ההיקפי של הפארק. מילא אם שני החטיארים היו עוברים מולי, מהנהנים
לשלום ומוסיפים חיוך של השתתפות בצער. אבל לא, הם החליטו דווקא לעצור, כשהאברמוביצ'ית
תוקעת בי עיניים של עז ופותחת בתרועה: "הו, שלום גילה! זו הבת של רחל", היא
אומרת לבעלה, וממשיכה איתי בשיחת נימוסין כאילו כלום. "מה שלום ההורים? אבא
כבר חזר מחוץ לארץ? (למה היא הייתה צריכה להגיד את זה? יהונתן עוד יחשוב שאנחנו
מין דתיים-לייט כאלה שנוסעים לטיולים בחו"ל למרות שזה בעייתי מבחינה הלכתית),
"אמא כבר בריאה?" היא ממשיכה, "אני זוכרת שהייתה חולה לפני שבועיים
כשראיתי אותה בשיעור של 'אמונה' (למה להזכיר את המילה 'חולה?' הוא עוד עלול לחשוב
שאנחנו משפחה חולנית. מצד שני, היא גם אמרה שאמא הולכת לשיעורים של 'אמונה', אז
עכשיו הוא אולי יקבל את הרושם שאנחנו בסדר מבחינה דתית).
הסיוט נגמר רק לאחר שלמנשה אברמוביץ' נשבר
מכל הברחשים שעקצו אותו, ומשך את העלוקה הלאה מאיתנו.
"ברוך שפטרנו", פלטתי לאוויר
הלח של הפארק. לפתע מזווית העין קלטתי סימנים קלים של עצבנות מכיוונו של יהונתן. הפניתי
אליו מבט. "קרה משהו?"
"זה לא כל כך יפה לדבר ככה על
אנשים מבוגרים".
"מה לא יפה? לא קיללתי אף אחד".
"נכון, אבל דיברת על האישה הזאת
מאחורי הגב בצורה לא מכובדת. אפשר להגיד שזה אפילו לשון הרע".
"באמת?" תמהתי בשיא הרצינות.
יהונתן הנהן בראשו ללא מילה והמשיך ללכת
הלאה, כששתי עיניו נעוצות עמוק בעפר השביל המתפתל.
על אף שהמשך הדייט לא היה ערני בהרבה, המשכתי
להיפגש עם יהונתן עוד חמש פעמים, שבהן הפליא בשיחות על הרב זצ"ל ועל ממשיכי
דרכו, משאיר אותי לא ממש מחוברת לחומר.
את הקשר הזה, אם אפשר לקרוא לזה כך, לא
חתכתי בעצמי, כי לא ידעתי על סמך מה לעשות את זה (בעצם ידעתי, המראה שלו היה פחות
או יותר זוועה, אבל כבחורה שיוצאת עם מרכזניקים הרי אני לא יכולה לשים יותר מדי
דגש על המראה החיצוני. זה רדוד לפסול בגלל זה, לא?). אז חיכיתי שהוא ינפנף אותי. והוא
אכן עשה זאת, כנראה אחרי שהזכרתי בפעם השלישית בתוך שש פגישות את המילה "מוזיאון".
בעיית ספונג'ה
למרות הדייט הכושל הראשון שלי עם
מרכזניק, המשכתי להיפגש עם בני מינו. באולפנית אמרו לנו שהם החבר'ה הכי רציניים
וטובים, ומי אני שאסתפק בפחות מהטוב ביותר. חוץ מזה, החברות הכי קרובות שלי יצאו
והתארסו עם כאלה, ולא יכולתי להרשות לעצמי שלא ללכת בתלם הנפלא הזה.
אז המשכתי לצאת איתם והמשכתי גם להשתעמם.
אם בנים טוענים שבנות אינן פותחות את הפה בפגישות, בדייטים שלי התברר שהדגים
האמיתיים אלו הם, וכל פגישה שלי עם מישהו מהז'אנר ההוא הפכה למופע סטנד-אפ אישי. חוויה
לכל המשפחה.
כך עברה בערך שנה במפגשים חסרי תכלית עם
אנשי הגרביים והסנדלים, שלחלקם היו אמנם כל מיני תחביבים מעניינים כמו נגינה
במפוחית או כתיבת סת"ם, אך שפה משותפת עם אחת כמוני, הם לא ממש מצאו.
בלית ברירה ירדתי דרגה לאנשי ישיבות
ההסדר, ה"פחות נחשבים". כזה היה הבחור הבא שפגשתי, מספר שש עשרה לפי
הספירה שלי. השדכנית הייתה שכנה שלנו בעבר מרמת גן, שעזבה לפני שנים לרעננה. הבחור
שהיא הציעה היה לא פחות ולא יותר - הבן שלה, משה. בחור שמבוגר ממני בחמש שנים, ולמד
בישיבת ההסדר בגוש עציון. ההצעה הועברה לאמא שלי, שכמובן התלהבה: "גלית, למה
לא? הם משפחה טובה, כדאי לנסות".
לא הכרתי את משה, הייתי די קטנה כאשר
המשפחה שלו עברה. לאמא שלי לקח קצת זמן לשכנע אותי, כי מעבר לעובדה שהם היו שכנים
שלנו לא היו לה פרטים נוספים עליו. אבל אחרי שכבר הסכמתי לצאת איתו, החלטתי לחשוב
חיובי - המפגש הרי יכול להיות דבר מאוד נחמד, מין סגירת מעגל שכזו. קיוויתי רק
שהוא יהיה בחור מעניין.
והוא באמת היה מעניין. נחמד, לבוש יפה, וגם
נראה טוב. התברר שהוא כותב למגירה שירים וסיפורים, אוהב מוזיקה ישראלית וחסידית, מתעניין
בסרטים וגם מכיר קצת אמנות מודרנית.
זה היה הדייט הראשון שלו. יכולתי לראות את זה
בקלות: הרבה תנועות ידיים כשהוא ניסה להסביר משהו, וכאשר הוא שתק, הוא כסס
ציפורניים. אבל שתיקה לא הייתה החלק החזק שלו. הוא היה צריך לספר את כל קורות חייו,
מבלי להחסיר דבר. ואת כל זה הוא עשה תוך כדי אכילת פיצה. כן, היינו צריכים גם
לאכול פיצה בנימוס עם הידיים, מבלי ללכלך אותן, וגם לשוחח בפה סגור פחות או יותר. קרקס.
משה היה אמנם בחור בכיוון שחיפשתי, אבל
היו כמה דברים שהפריעו לי. למשל, שהוא לא יודע, וגם לא רוצה לדעת, לעשות ספונג'ה (סליחה?
זה הרי בסיסי!). שלא מעניין אותו אם קירות הבית שלו יהיו אדומים, לבנים או כחולים,
אבל כן מעניין אותו סדרות טלוויזיה אמריקניות ומשחקים של מכבי בכדורסל. על הכל
הייתי מוכנה להבליג איכשהו, אבל לא על עניין הטלוויזיה. אני והיא לא נלך ביחד, לפחות
לא בגלגול הזה, אמרתי לו, והסברתי שעל אף שלהורים שלי יש טלוויזיה ואני לפעמים
צופה בה, החלטתי שבבית שלי היא לא תהיה. עדיף "לא להכניס את האריה הביתה",
ציטטתי את אחד הרבנים שלי מהאולפנה. את משה זה לא שכנע. הוא טען שהטלוויזיה היא
בסך הכל כלי, ותלוי איך משתמשים בו. אפשר להפוך אותו למשהו 'טהור' - זו המילה שהוא
השתמש בה - רק צריך טיפה להיפתח, לא להישאר סגורים כל כך. הקשבתי לו בנימוס, בלי
להסכים, והמשכתי הלאה, אל הבעיה השנייה שלי: משחקי ספורט. אני לא מבינה איך אפשר
לבזבז כל כך הרבה זמן בריצה אחרי כדור מטופש. וחמורה יותר, אמרתי, היא השחתת הזמן
בצפייה באותה ריצה מטופשת.
משה נראה מופתע, כאילו שמע בפעם הראשונה
דעה שכזו. הוא ניסה להסביר לי שהוא לא דיבר סתם על משחקי כדור, אלא על המשחקים של
מכבי, שמזמן הפכו להצגה הכי טובה בעיר. אבל האמירה הזו פשוט הצחיקה אותי, כי
מבחינתי ההצגה הכי טובה בעיר לא קשורה לספורט. היא נמצאת בתיאטרון, דבר שאני דווקא
אוהבת.
"מה, את אוהבת תיאטרון?" הוא
תמה.
"כן. תיאטרון טוב, אני אוהבת".
"אני דווקא לא אוהב. זה נראה לי
מזויף. מנסים כאילו להראות לך שמדובר במקום אחר ובמציאות אחרת, אבל בגלל שזה על
הבמה וממש מולך - זה פשוט לא עושה עלי רושם. בקולנוע לעומת זאת", הוא הוסיף, "האילוזיה
היא מושלמת. אתה ישר נמשך פנימה".
כמובן שלא הסכמתי איתו, אבל זה כבר לא
שינה. קווי היסוד שלי להקמת משפחה נחצו, ולא יכולתי לראות בו את בעלי העתידי. ייתכן
שזו הייתה טעות, אבל כך הרגשתי באותו זמן, ואני לא מתכוונת לבכות על חלב שנשפך. בעצם
כן. לאחרונה גונב לאוזני שהבחור התחתן.
בסוף הפגישה, כשידעתי כבר שזה לא זה, נעצרנו
לא רחוק מהבית שלי והוא התבונן בי במבט שואל. אני, שכבר התרגלתי לשמוע את הלאו
מהבנים שיצאתי איתם ולקבל את הנקע בלב, סוף סוף הרגשתי שאני יכולה לעשות את זה גם
לצד השני. ולא מתוך נקמנות, באמת.
"איך היה?" הוא שאל והתכוון
לפגישה שלנו.
"היה נחמד", עניתי, ומיד
הוספתי, "אבל נראה לי שזה לא כל כך מתאים".
משה נראה מופתע, אפילו קצת נעלב, ולמרות
זאת הוא שאל אם הוא יכול ללוות אותי לבית. אמרתי לו שאין צורך, כי זה מאוד קרוב. הוספתי
'שלום' והלכתי הביתה.
"לא היית צריכה לעשות את זה כבר
בסוף הפגישה", אמרה אמי לאחר שסיפרתי לה בטעות על מה שקרה.
"אז מתי?" שאלתי, "אחרי
שהוא היה מחליט שהוא רוצה להיפגש עוד פעם, מרים טלפון ואז מקבל את הסנוקרת?"
"לא! היית צריכה לתת לזה עוד צ'אנס.
הם משפחה מאוד טובה. אז מה אם הוא לא עושה ספונג'ה? בגלל זה לא יקומו בתים בישראל?"
"כן. זה חשוב, אמא. וחוץ מזה, אמרתי
לך שהוא אוהב לראות טלוויזיה וגם משחקים של מכבי".
"ואבא שלך לא רואה?"
"רואה, אבל זה לא אותו דבר..."
"גלית", אמרה אמי בטון רציני,
"חבל שעשית את זה".
"חבל על מי שמת".
תפני אליו ותבקשי לחזור בך".
"מה?! לחזור בי? את רוצה שאני אגיד
לו שאני רוצה להיפגש שוב?"
"כן".
"שאני אעשה צחוק מעצמי?"
"למה צחוק? הקמת בית זה צחוק? אולי
הוא יקבל את זה ברוח טובה".
עזבי, אמא", אמרתי מיואשת, "אין
לי כוח לזה. אני רוצה להמשיך הלאה".
ובאמת, המשכתי הלאה. ההמשך לא היה קל
יותר.
מזל טוב
אתמול התקשרה אלי ליאת. "גלית, נולד
לי בן במזל טוב", היא הודיעה והזמינה אותי לברית. התרגשתי בשבילה. ליאת היא
ידידה טובה המבוגרת ממני בכמה שנים. נקשרתי אליה עוד כשלמדנו באולפנית. ראיתי בה
מודל. בהתנהגות האצילית, בלבוש האסתטי ובשמחת החיים התמידית שלה ששבתה את ליבי. היא
אף פעם לא הראתה סימני ייאוש, גם לא בתקופה שיצאה לדייטים, ועד שהתחתנה בגיל 33.
שנתיים אחרי החתונה ויש לה ילד משלה. ילד
בריא, ברוך השם. ליאת עדכנה אותי בכל שלבי ההיריון. לא היה לה קל. בשל גילה המתקדם-יחסית
היו לה פחדים שתלד ילד עם כל מיני תסמונות, והם לא עזבו אותה לרגע. האמת, מוטב היה
שלא הייתה מגלה לי הכל. זה לא תרם לשקט הנפשי שלי.
ליאת אמרה שהברית של הילד תיערך ב'סיטי
טאוור' בתל אביב. קצת התפלאתי על המקום שהם בחרו. "ההורים של בעלי רצו",
היא אמרה בחצי התנצלות, "זה הנכד הראשון שלהם והם רוצים להזמין הרבה אנשים".
"כמה הרבה?" שאלתי.
"אני יודעת, משהו כמו מאתיים איש".
"מאתיים איש לברית? קצת נסחפו..."
"מה אני אעשה. הם משלמים על זה. את
מגיעה, נכון?"
עניתי מיד 'כן', אך הייתי חייבת לשאול:
"את מזמינה עוד בנות?"
"כן, חמש-שש".
"מי?"
"תני להיזכר... אסנת, שירה, אביגיל,
שגית, נעמה, יעל".
הקשבתי לרשימת הבנות. חלק מהן היו חברות
טובות שלי, נשואות עם שלושה-ארבעה ילדים. לפתע תקפה אותי מועקה. מה אני הולכת
לעשות שם, לעזאזל? הרי כולם ייגשו אלי עם כל השאלות והמבטים הרגילים. בשביל מה אני
צריכה את זה? בפעם שעברה שהייתי באיזו שמחה, חזרתי הביתה בוכה ולא יצאתי מהחדר
יומיים. אמא שלי כבר לא ידעה מה לחשוב, והייתי צריכה להרגיע אותה שזה סתם מצב רוח
חולף.
אחרי שסיימתי את השיחה עם ליאת התמלאתי
ספקות אם עשיתי נכון כשאמרתי לה שאני באה. מצד שני, אילו אני הייתי ליאת, ברור
שהייתי מצפה שהחברה הכי טובה שלי תבוא לשמוח איתי.
בסוף הלכתי. לא היה כל כך נורא כפי
שחששתי שיהיה. אפילו נתנו לי להחזיק את התינוק. היה קצת מביך, אבל התגברתי. כשחזרתי
הביתה הסתגרתי בחדר שלי ארבע שעות. שכבתי ורק בהיתי בתקרה. אחר כך הקאתי. אולי
מהלחץ. ואולי בגלל שהציעו לי בברית בחור שהיה שם ולא הסכמתי, כי הוא הזכיר לי בחור
אחר שיצאתי איתו.
הסיפור עם הבחור ההוא, ירון, קרה בערך
לפני שש שנים. קבענו להיפגש ליד הכניסה לגן ב'מרום נווה' ברמת גן. הגן שם יפה
ומטופח. יש בו שבילים, מדשאות ירוקות ומזרקת מים נחמדה. ירון ואני פסענו בתחילת
הפגישה לכיוון המזרקה למעלה והתחלנו לדבר על כל מיני. פתאום הוא שאל אותי: "בא
לך ללכת לבקר את דוד שלי?"
הייתי קצת מופתעת. מה פתאום לבקר עכשיו
את הדוד שלו?
ירון קלט שלא הבנתי אותו, וחייך מרוצה
מעצמו: "הדוד שלי נמצא בבית הקברות, מעבר לכביש".
חוש הומור נחמד, אם כי קצת שחור, ציינתי
לעצמי והחזרתי לו חיוך. המשכנו לדבר. הזמן עבר די מהר. פתאום התחיל להיות לי קר. זרקתי
מבט בשעון, הוא זרק בשלו, ושנינו פלטנו ביחד "מאוחר". השעה הייתה אחת
עשרה ועשרים. קמנו והתחלנו ללכת לכיוון היציאה, או נכון יותר לכיוון שחשבנו שיש בו
יציאה. השער היה סגור. "בואי נעשה סיבוב", הוא אמר, "בטח יש איזה
שער פתוח".
התחלנו להסתובב בגן ולחפש פתח, אבל לא
מצאנו כזה.
"איך זה יכול להיות שסוגרים כל כך
מוקדם?" הוא שאל.
"ואפילו לא מודיעים", הוספתי.
בהינו זה בזו חסרי אונים. זה לא שחשבתי
שהוא חייב לפתור את הבעיה הזו שנקלענו אליה, אבל מבחינתי זה היה... טוב, זה היה
מעין מבחן לכושר האלתור שלו וליציאה ממצבי לחץ.
המשכנו לחפש פתח מילוט. לצעוק לא רצינו (לא
נעים...), לכן החלטנו לטפס איפשהו על הגדר ולקפוץ החוצה. תוך כדי חיפושים הגענו
למקום בגדר שהיה נמוך יחסית. עכשיו הייתי בבעיה. חשבתי שהוא יקלוט אותה לפני שאני
אצטרך להסביר לו, אבל הוא לא. חבל, דווקא היה בחור נחמד. החצאית שלי באותו מפגש
הייתה צרה, והמבינה תבין. אבל הבחורצ'יק לא ממש הבין, ולכן אמרתי לו לחפש מקום אחר
לקפוץ, ושניפגש אחר כך.
הוא הלך, ואני נשארתי עם החצאית שלי
תוהה איזו רגל להרים קודם. לא שזה שינה הרבה. עם כל רגל התוצאות היו דומות: נפילה
קשה על הברכיים, חבלות בכל הגוף וחצאית של 'רעומה' (499 שקל) קרועה.
למזלי הבחור התגלה כג'נטלמן ומיד אחרי
שקפץ, הוא בא לקראתי ושאל אם אני בסדר. מה יכולתי להגיד לו? שקרעתי חצאית של 'רעומה'
וחטפתי נקע ברגל?
ההיכרות עם ירון הסתיימה בטלפון ארוך
ומתלהב מצידי, שבו כמעט לא סתמתי את הפה, ואמרתי לו שהכל יפה ונחמד, רק חבל שאנחנו
לא משוחחים בטלפון בין הפגישות. ירון חיכה בסבלנות שאני אגמור להתלהב, ואמר לי
שלדעתו "זה לא מתאים". לעזאזל. איזה עם משונה הוא עם הגברים. הוא לא יכול
היה לומר לי את זה כבר בהתחלה?
בחזרה לטעימות מהספר לחץ כאן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה